רוצה לדלג על התהליך ולעבור ישר למסמך? פסדר, הנה זה כאן

​

 

מה מיוחד באפיון השפה הזה?  

​​​

לכתוב אפיון שפה לעמותה שפועלת למען ניצולי השואה נראה לי בהתחלה כמו משימה עצובה ומורכבת, אבל היא הרגישה כל כך חשובה שמייד הסכמתי לכתוב אותה בהתנדבות. מצד שני, אני כותבת אפיוני שפה למותגים מסחריים, אז איך מאפיינים שפה לעמותה שמתעסקת בנושא כל כך רגיש וטעון כמו השואה?

 

המסמך שלפניכם קצת שונה, כי הוא משתמש בעקרונות של חוויית משתמש (פרסונה, טון, אוצר מילים, היררכיה של מידע ועוד) לא כדי למכור יותר או לשפר KPI, אלא כדי להניע אנשים לפעולה מתוך מחויבות אנושית, רגישות ותחושת שליחות. אז כדי להפיק ממנו את המקסימום, אני ממליצה לקרוא אותו פעמיים:
בפעם הראשונה - פשוט לעבור עליו כמו שהוא. לקרוא אותו כמסמך שנכתב לעמותה שנולדה ופועלת מתוך הלב.
בפעם השנייה - להסתכל עליו ככלי עבודה. לשים לב למבנה, לסדר הפרקים, לשאלות שהוא שואל, לאופן שבו הפרסונה משפיעה על השפה, לאוצר המילים ולחיבור המדויק בין ערכים, רגש ופעולה.
 ​​

​​

״אנחנו רוצים שאנשים יגיעו להתנדב, אבל אנחנו לא רוצים לשחק להם על המצפון כל הזמן״

 

ככה אמר יוסי, מתנדב ותיק בעמותה, בזמן שישבנו כולנו בבית קפה רועש וצפוף בגבעתיים, ובלי לשים לב הגדיר את הבסיס לשפה.

היינו חבורה של אנשי מקצוע שהתכנסו ביחד כדי לבנות בהתנדבות את האפליקציה החדשה של העמותה: פיתוח, עיצוב, אפיון, פרודקט וגם אני - מי שתכתוב את אפיון השפה המלא של העמותה ואת כל הטקסטים לאפליקציה. הצורך באפליקציה היה משמח: יש לעמותה המון מתנדבים ולכן צריך ממשק דיגיטלי שיעזור להם לראות ולנהל את כל הפעילויות שנרשמו אליהן. מצד שני, היו לי גם שני אתגרים מרכזיים לפתור בעזרת השפה: 

1. ברמה הטכנית - צריך למזער את כמות ההברזות: יש לא מעט מתנדבים שנרשמים לפעילות ובסוף לא מגיעים אליה מסיבות שונות. 

2. ברמה הרגשית - צריך להניע את המשתמשים לפעולה ממקום חיובי, הדדי ואקטיבי, ולא מתוך רחמים או תחושה שהצד השני מסכן ותלוי בהם.

 

רציתי ליצור שפה שתצליח להעביר מידע ברור ופרקטי, אבל גם ליצור תחושת חיבור, שייכות ומשמעות. לא רציתי להפחיד או להעמיס, אבל גם לא להקל ראש.

כמו שיוסי אמר: לא לחנך או להטיף למתנדבים, ובמקביל לא לשים את הניצולים במשבצת קבועה של עצב ורחמים. 

​

כדי להגיע לשם, חזרתי לכל עקרונות האפיון שאני מכירה (וכרגיל) שאלתי המון שאלות:
התחלתי במחקר על העמותה: למה היא הוקמה, מי עומד מאחוריה.


המשכתי להכיר את המתנדבים: מה גורם להם לרצות להתנדב, איך זה גורם להם להרגיש, ולמה לפעמים הם קובעים פעילות ולא מגיעים אליה.


ובסוף, ניסיתי להבין איך כל זה בא לידי ביטוי באפליקציה עצמה: איך נראה מערך ההתנדבות, איך מוצאים פעילות ואיך קובעים או מבטלים אותה.

מתוך התהליך הזה בניתי את המסמך. הצגתי בו את החזון והמשימה של העמותה, פירטתי על הערכים, יצרתי פרסונה (קוראים לה ענת, על שם האישה שהקימה את הארגון) והגדרתי את הטון, המסרים והעקרונות שיכתיבו איך תישמע כל תקשורת עם המשתמשים - מההזמנה לפעילות ועד הודעת תודה בסיום.
 

​

איך כותבים על שואה בלי להזכיר אותה כל הזמן ובלי להיגרר לעצב?

 

אתגר נוסף ומיוחד מכל השאר היה לכתוב על השואה בלי ליצור אווירה תמידית של כובד. החלטתי להתייחס לשואה בכבוד, אבל להשאיר אותה ברקע. להתרכז בחיים, בחיבור ובאופטימיות בלי למחוק את העבר. רציתי שהמתנדבים יבינו את החשיבות של העזרה שלהם וכמה כוח יש בה. שהרצון לעזור היום לניצולי השואה יגיע מתוך כבוד והוקרה לעבר שלהם, ולא כי אנחנו מרחמים עליהם. 

​

העקרונות האלו השפיעו על השפה בעזרת כמה כללים בסיסיים: 

​

כלל 1: השואה היא לא הסיבה, היא החיבור

אנחנו לא מסתירים את השואה, אבל גם לא מזכירים אותה בכל משפט. היא תמיד קיימת ברקע כחלק מההקשר, לא בתור טקטיקת שכנוע.
​

כלל 2: אנחנו מתמקדים בהווה ובעתיד, בלי לשכוח את העבר

פעולות ההתנדבות הן יומיומיות: ליווי לרופא, תיקונים בבית, קפה משותף. לכן גם השיחה עם המתנדבים עוסקת בהווה ובמה אפשר לעזור עכשיו.

​

כלל 3: אנחנו לא מרחמים על הניצולים, אלא פועלים מתוך כבוד ושותפות

רחמים יוצרים ריחוק, אבל חמלה יוצרת חיבור. השפה מזמינה לפעולה ממקום חיובי ואקטיבי, לא מתוך אשמה או עליונות.

​

​

בסופו של דבר, התהליך היה עמוק ומרתק. אפיון שפה טוב מוכיח את עצמו כשהוא צריך לאזן בין מורכבויות ולגעת במשתמשים גם כשהנושא לא כיפי. 

בכל פעם שעמדתי מול דילמה איך לנסח הודעה באפליקציה, חזרתי לעקרונות הבסיסיים: איך אני מניעה לפעולה בלי לעורר אשמה? איך אני מזכירה את ההיסטוריה בלי להישאר תקועה בה? השפה שיצרתי מצליחה לעשות בדיוק את זה - לחבר בין אנשים ולהניע לפעולה בצורה מכבדת ורגישה. 

​

מוזמנים לקרוא את המסמך המלא ולקחת ממנו כל מה שרלוונטי למוצר או לארגון שלכם: